פסק-דין בתיק ס"ע 3258-02-10

פתח דבר

1.                   בפנינו תביעתה של הגב' רחל עקיבא (להלן - התובעת) לפיצויים ממוניים ולא ממוניים מכח חוק עבודת נשים, התשי"ד-1954 (להלן - חוק עבודת נשים) וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 (להלן - חוק שוויון הזדמנויות); לטענת התובעת, היא פוטרה מעבודתה בתקופה בה שהתה בחופשת לידה שהוארכה בהסכמת הנתבעת, בשל אפלייתה על רקע הורות, ללא קבלת היתר מטעם הממונה על חוק עבודת נשים (להלן - הממונה) ולכן בניגוד לחוק. מנגד, עומדת לפנינו התביעה שכנגד של הנתבעת העותרת להשבת הסכום ששולם לתובעת בגין תמורת הודעה מוקדמת וכן עותרת לחייב את התובעת בתשלום חלף הודעה מוקדמת לנתבעת בגין התפטרותה.

2.                   נשמעו בפנינו מחד עדות התובעת ומאידך עדויות הבעלים והמנהל של הנתבעת, מר יוסף חיאדרה (להלן - יוסף), מנהל הייצור בנתבעת, מר שלמה כחלון (להלן - שלמה) ורואה-החשבון של הנתבעת, מר עומר חלאילה (להלן - רוה"ח), כאשר כולם מסרו תצהירי עדות ראשית מטעמם ונחקרו עליהם בחקירות נגדיות.

עיקר עובדות המקרה

3.                  הנתבעת הינה חברה לשיווק פריטי אופנה בארץ ובחו"ל; לנתבעת שני סניפים בארץ, בתל-אביב ובסחנין, כאשר בסח'נין נמצאים מחסניה ומשרדיה הראשיים של הנתבעת והבעלים והמנהל הכללי של הנתבעת, יוסף, נמצא דרך קבע בסח'נין. התובעת הועסקה כפקידה במשרדי הנתבעת בסח'נין מיום 1.11.07 ועד למועד סיום העסקתה ביום 1.9.09, בנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים. מלבד יוסף והתובעת הועסקו בסניף בסח'נין עוד מחסנאי ועוזרו בלבד (עמ' 13, ש' 7-10), זאת מתוך 10 עובדים בנתבעת.

4.                  מהעדויות עלה, כי שלמה מכהן בנתבעת ממועד היווסדה ועד היום בתפקיד מנהל הייצור, כאשר ייצור הנתבעת לא מבוצע בארץ, ומשכך שלמה נדרש מתוקף תפקידו לנסיעות מרובות לחו"ל, ואף התובעת אישרה בעדותה כי שלמה נהג להגיע למשרדי הנתבעת בסח'נין כפעמיים בשבוע בלבד (עמ' 28, ש' 21-25; עמ' 29, ש' 1-6, ש' 21-24; עמ' 30, ש' 15-20; עמ' 9, ש' 18-23).

5.                  כפי שהעידו מנהלי הנתבעת, התובעת ביצעה את עבודתה לשביעות רצונם המלאה (עמ' 19, ש' 16-17; עמ' 30, ש' 20). ביום 24.3.09 ילדה התובעת את בנה ויצאה לחופשת לידה, אשר צפויה היתה להסתיים ביום 30.6.09, בתום ארבעה עשר שבועות כפי שהוגדרה 'חופשת לידה' בסעיף 6 לחוק עבודת נשים, בנוסחו באותו מועד.

6.                  התובעת טוענת, כי בטרם יציאתה לחופשת הלידה סיכמה עם מנהלי הנתבעת כי תוארך חופשתה עד ליום 1.9.09, אולם בניגוד לסיכום זה היא פוטרה במהלך חופשת הלידה המוארכת בשיחה טלפונית עם שלמה, אותה יזמה, כאשר בדיעבד התברר לה כי פיטוריה נבעו עקב איוש משרתה על ידי העובדת אשר החליפה אותה במהלך חופשת הלידה. מאידך, טענה הנתבעת כי התובעת לא שבה לעבודתה לאחר תום חופשת הלידה ביום 30.6.09 ומעולם לא ביקשה להאריך את חופשתה ואף בשיחה טלפונית עם נציגי הנתבעת התנצלה התובעת והודיעה על התפטרותה מעבודתה לרגל הטיפול ברך הנולד (סע' 4 לכתב ההגנה; נת/1, סע' 3, 5).

7.                  כך או כך, אין חולק כי בתחילת חודש 09/09 קיבלה התובעת לידיה מכתב פיטורים הנושא תאריך 15.8.09 ומודיע לה על כניסת פיטוריה לתוקף כבר ביום 1.9.09. לתובעת שולמו פיצויי פיטורים (לטענת התובעת חלקיים) ותמורת הודעה מוקדמת בגין 16 ימי עבודה.

טענות התובעת

8.                  פיטוריה נעשו תוך הפרת סעיף 9(ג)(2) לחוק עבודת נשים, האוסר על פיטורי עובדת במשך 60 ימים לאחר תום חופשת הלידה או ימי ההיעדרות, ללא היתר מהממונה.

9.                  הטעם בפיטורי התובעת מעבודתה נעוץ בלידתה ובשהייתה בחופשת הלידה המוארכת בתקופת השקת קולקצית אופנה חדשה, כאשר הנתבעת נאלצה 'לפתות' את העובדת הזמנית (להלן גם - טניה) והבטיחה לה את משרתה הקבועה של התובעת, בתמורה לשובה לעבודה בימי העומס של השקת הקולקציה החדשה. בכך הופלתה התובעת בניגוד לחוק שיוויון הזדמנויות בעבודה. בגין פיטורי התובעת בניגוד לחוק עבודת נשים וחוק שיוויון הזדמנויות בעבודה, תובעת התובעת מהנתבעת פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך שלא יפחת מ- 70,000 ש"ח. עוד מבקשת התובעת לפסוק לה פיצוי כולל בגין עוגמת נפש, אבדן הזדמנויות, ציפייה והסתמכות בסך 30,000 ש"ח.

10.              גרסת הנתבעת לפיה התובעת ביקשה להתפטר בעצמה הינה מופרכת ולא נתמכת בכל ראיה ואף עומדת בסתירה לממצאים שעלו מחקירותיהם הנגדיות של עדי הנתבעת.

11.              די בכך שהנתבעת מסרה לתובעת מכתב פיטורים ושילמה לה תמורת הודעה מוקדמת כדי להעיד על נסיבות סיום ההעסקה ולשלול את גרסת הנתבעת בדבר התפטרות התובעת.

12.              פיטוריה נבעו מהבטחת משרתה לטניה כתנאי לשובה לעבודה בתקופת השקת הקולקציה החדשה. גרסתה זו לא נסתרה, ואף נתמכה בעדותם של מנהלי הנתבעת שאישרו כי טניה אכן עזבה את העבודה ורק לאחר 'הבטחות שונות' ממנהלי הנתבעת הסכימה לחזור לעבודה וכי היא עובדת אצל הנתבעת עד לימים אלו.

13.              כעולה מעדותו של יוסף, הנוהג הקיים בחברה הינו לתיאום דברים בעל פה לרבות חוזי עבודה עם עובדים (עמ' 17, ש' 13-25; עמ' 18, ש' 16-18), ולכן לא מן הנמנע כי הסכמתו להארכת חופשת הלידה לתובעת אכן ניתנה בעל פה כטענתה.

14.              לטענת התובעת בסיכומיה, שכרה הקובע לצורך חישוב זכויותיה עמד על סך 4,750 ש"ח ולפיכך הינה זכאית לטענתה לשכר בגין חודש 08/09, החודש בו דרשה לשוב לעבודתה, בסך 4,750 ש"ח; לתשלום שכר עבודה בגין 60 הימים לאחר תום חופשת הלידה בהם לטענתה היתה מוגנת מפני פיטורים בהתאם לחוק עבודת נשים בסך 9,500 ש"ח; לפיצוי נוסף בהתאם להוראת סע' 13א(ב)(1) לחוק עבודת נשים בשיעור 150% בגין השכר שהיה מגיע לה במהלך התקופה המזכה בסך 9,000 ש"ח וכן להפרשי פיצויי פיטורים בסך 3,056 ש"ח (סע' 57 לסיכומי התובעת. נציין כי בסיכומיה הפחיתה התובעת את סכומי התביעה ולפיכך נתייחס לסכומים בהם נקבה בסיכומים).

15.              עוד טוענת התובעת כי יש להעדיף את עדותה האמינה והעקבית להשתלשלות העניינים על פני עדויותיהם הסותרות והמתחמקות של המצהירים מטעם הנתבעת, ולפיכך לקבל את תביעתה במלואה.